<h1>כל בו סימן קכ"ז בשם התשב"ץ</h1>
<h2>דף יד.</h2>
דין להר"מ מספר הרי"ף ז"ל מי ששולח מעות לחברו על ידי אחר צריך לכתוב לו בכתב ידו ואז יוכל לשלחם וכן פסק הרי"ף ז"ל דהכי נהיגי תגרי. אבל אם כתב לו אחר הכתב אין לו לשלוח המעות בשביל כך ואם שלחם ונאבדו על השולח חייב לפרוע ואפילו בכתב ידו צריך שיאמר בכתב ידו תן לזה ותפטר.
דין אדם שנתן מעות או חפץ לחבירו לשמור אף על גב שיש בפר' הגוזל אין שולחין מעות בדיוקני כלומ' על ידי כת' הרי"ף פסק שיכול לשלוח [פקדון] על ידי כתב ידו דהכי נהגי תגרי. ודוקא כתב ידו אבל אם כתב לו אחר הכתב אין לו לשלוח לו המעות על ידו ואם שלח על ידו ונאבדו השולח חייב לפרוע. ודוקא כשכתב תן לזה ותפטר.
<h2>דף ל.</h2>
דין אדם שנדר לחבירו לתת לו בנו למול או להיות לו בעל ברית צריך לקיים לו. ואף על גב דאמרינן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כאן כיון שהוא מנהג של בני אדם שנודרים ביניהם זה לזה למול או להיות לו בעל ברית ומקיימין גם בזה יש לקיים. והר"ף ז"ל הגיה מידו רבי' יחיאל מפרי"ש היה אומר דמתנה בעודה מעובר' אינו כלום משום דהוה דבר שלא בא לעולם וכגון זה לא מצינו שיועיל המנהג.
<h2>דף לד:</h2>
דין כשבאה אשה לגבות כתובתה יש להשביעה שלא אבדה כלום ושלא בזבזה מנכסי' שלא כדין לא בחיי בעלה ולא לאחר מיתתו. ויש לשום לה הכל אפילו כרים וכסתות אין לה ליטול כי אם בשוה כתובתה ואפי' בגדיה שמין לה כדאית' פרק נערה [נ"ד ע"א]. אבל המסים שנתנה אין לגבות לה.
<h2>דף לו.</h2>
ורב האי ז"ל פסק מי שנשבע בנטילת חפץ אפילו [בטלית או] בתפילין צריך לקיים שבועתו ואין יכולין להתיר לו אפילו לדבר מצוה. והר"ף ז"ל הגיה מיהו התוספות פסקו דלדבר מצוה מתירין אפילו על דעת רבים. ובלא דבר מצוה מתירין רק שלא יהא על דעת רבים.
<h2>דף לז.</h2>
דין וששאלת על ראובן שמסר פקדון לשמעון ובא לוי וצוה על פי ב"ד לשמעון שלא להחזירו לראובן שחייב לו ראובן מעות אם יכול שמעון לתפשו בהיתר לצורך לוי. אם דבר פשוט הוא שראובן חייב לו ואין שמעון כופר הפקדון או שאינו יכול לכפור אז חייב שמעון ללוי מדרבי נתן. ועוד הא אמרי' התופס לבעל חוב במקום שחייב לאחרים לא קנה.
דין אדם שהפקיד אצל חבירו ובא אחר ורצה לעכב הפקדון ביד הנפקד בשביל תביעה שיש לו על המפקיד אינו רשאי הואיל ולא זכה [בבי"ד] מתביעתו שיש לו על המפקיד. ומה שיש לשם מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שצריך לפרוע לראשון מדרבי נתן שמשמע לשם שיכול לעכבהו בשכבר זכה בתביעתו (לבד) [בבי"ד] אבל לענין אחר לא. אמנם אם יש לקהל תביעה עליו בשביל מס יכולי' לעכב הפקדון ביד הנפקד עד אשר יתרצ' להם.
<h2>דף לז:</h2>
דין ראובן תבע לשמעון חוב ושמעון משיב השמטה כבר עברה ואיני יכול לפרו' ולעבו' על דת משה אם התוב' אומר פרוזבו' היה לי ואבדתי אותו חייב הנתבע לפרוע אבל אם לא טען פרוזבול פטור. אבל בזמן הזה שאין רגילות לכתוב פרוזבול הפסיד תביעתו. וכן פסק בספר היראים. והר"ף ז"ל הגיה אך ר"ת פסק בגיטין שיכול לומר פרוזבול היה לי ואבד ואפי' שבועת היסת לא בעי. ומיהו הני מילי בתביעה בשטר אבל בתביעה בלא שטר שהנתבע יכול לטעון שביעית ליפטר מן השבועה ואין התובע נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד והשביעי' משמטת שבועות. וגם כדאי הוא ספר יראים לסמוך עליו לענין שבועה.
<h2>דף מג.</h2>
דין אדם שנדר לחבירו לתת לו בנו למול או להיות לו בעל ברית צריך לקיים לו. ואף על גב דאמרינן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כאן כיון שהוא מנהג של בני אדם שנודרים ביניהם זה לזה למול או להיות לו בעל ברית ומקיימין גם בזה יש לקיים. והר"ף ז"ל הגיה מידו רבי' יחיאל מפרי"ש היה אומר דמתנה בעודה מעובר' אינו כלום משום דהוה דבר שלא בא לעולם וכגון זה לא מצינו שיועיל המנהג.
<h2>דף מח:</h2>
והיתומים יכולין להגבות' ממקרקעי או בכל מיני מטלטלי שירצו דכתובת אשה בזבורית. ולבת קטנה יש להם לתת לה עשור נכסים ואינן רק מן הקרקעות שהניח להם אביהם ולא מן המטלטלין כגון אם הניח להם אביהם שוה מאה ליטר' מטלטלין לא יתנו לה אלא עשרה ליטרין שהרי עשור נכסים של מקרקע' דפרנסה אינה (בתנאי) [כתנאי] כתובה. והר"ף ז"ל כתב ומיהו כיון דפרנסה שמין באב ואנו רואין דעת האב בכל יום שנותן נדוניא לבת גם ממטלטלין יש לשום עשור מכל הנכסים הן ממקרקעי הן ממטלטלי ואף על גב דאמר הלכתא ממקרקעי בין למזונות בין לפרנסה היינו דוקא בימיהם אבל עכשיו תקנו הגאונים בין ממקרקעי בין ממטלטלי ואין להוסיף יותר מעשור נכסים אבל אם אומדין בפחות פוחתי' כך נראה לי ע"כ.
<h2>דף נט.</h2>
דין קטנים אפי' הם פחותי' משלש עשר שני' יכולי' לקנו' ולמכו' וליתן במתנה, דוקא במטלטלין כדאיתא פרק הניזקין [נ"ט ע"א] הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומוקים לה בגמרא הפעוטות פירוש קטנים כבר שית כבר שב כבר תשע וכל חד וחד לפום חורפיה. וגם בעי בגמרא אם מתנתו מתנה [ומסיק] אחד מתנת בריא ואחד מתנת שכיב מרע ואחד מתנה מרובה ואחד מתנה מועטת אף על פי שיש חלוק בין יש להם אפטרופא לאין להם אפטרופא כדאיתא בכתובות פרק מציאת האשה [ע' ע"א] לא שנו אלא שאין להם אפטרופא אבל יש להם אפטרופא אין מקחן מקח וממכרן ממכר. פסק רבנו האיי ז"ל אף על שיש להם אפטרופא מקחן מקח ומתנתן מתנה. ואני אומר הטעם שאין מקחן מקח כשיש להן אפטרופא לפי שהאפטרופא יודע בטוב למכור ולקנות יותר מהן אבל מתנה אינך יכול לומר שהאפטרופא יודע בטוב יות' ליתן כי מה יש לו ליתן בממונם. ועוד יכול לומר הטעם דאין מקחן מקח משום דקרובי דעתיה לגבי זוזי מוכר אבל מתנתו מתנה דלא יהיב בחנם. אבל במקרקע' אין מקחן מקח וממכרן ממכר ומתנתן מתנה עד שיהא יותר מבן שלש' עשר שנים ויום אחד. ודוקא במקרקעי שקנה להם האפטרופ' אבל מה שירש מאביו או מנכסי קרוביו אינו יכול למכור עד שיהא בן עשרים כדאיתא בבבא בתרא פ' מי שמת [קנ"ו ע"א] אבל מתנתו מתנה משלשה עשר שנים ויום אחד ואם יודע בטוב משא ומתן [אפילו] בנכסי אביו יכול למכור כשהוא בן שלשה עשר שנים ויום אחד.
<h2>דף פח:</h2>
דין אם גוי חייב שבועה לישראל מותר לישראל לקבלה ממנו וכן פר"ת ובלבד שלא ישבע באמונתו שלו. ומה שאסור ליקח שבועה מהם אינו (נאמן והואיל שהוא) [כי אם] מדרבנן אז מותר מפני שהוא כמציל מידם. ואף על פי שאסור לילך בערכאותיהם כדכתיב כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים. מכל מקום כדי להציל מידם מותר. ואף ע"פ דשמא הוא מתכוין (לישבע) [לשיתוף] באמונתו כשהוא נשבע אין בכך כלום לפי שהדברים בלב אינם דברים.
<h2>דף צ.</h2>
דין עוברת על (דעת) [דת] הבעל אסור לקיימה שהרי בעיא היא במסכת סוטה ולא איפשטא מידי אף על פי שהספר דוחה לשם סתמ' דמילתא כיון שעוברת על דת היא מינח ניחא ליה משמע אם היה רוצה הבעל יכול לקיימה ולא היו מקנין לה (אכן אשיטה) [אנן אשינוייא] דחיקא לא סמכינן להקל. ועוד ראיה מסוף פרק בתרא דגיטין [צ' ע"א] כשם שדעות במאכל כך יש דעות באנשים וכו' ויש לך אדם שזבוב נופל בתמחוי שלו ומוציאו ואוכל [זו] מדה של כל אדם [רע] שרואה אשתו יוצאה בשוק וראשה פרוע וטווה בשוק (ואנשים) [ופרומה] משני צדדיה (ורוחצת) [ומדברת] עם בני אדם וכו' בזו מצוה מן התורה לגרש. אבל אם אין יודעין הדבר כי אם על פיה ושואלת תשובה מות' לקיימה כי הפה שאסר הוא שהתיר. ותשובה יש לה לעשות כמו שכתב רבנו יהודה חסיד (דמי) [כמי] שבא על הנדה והבעל אינו צריך לעשות כלום כי היה שוגג.
